אחרי הטראק האחרון אני מעביר עוד כמה ימים בעיר Queenstown, קצת נח ומתארגן לקראת הטראק הבא.
בגלל שהטראק הוא לא מעגלי הייתי צריך למצוא סידור עם הרכב בגלל שנקודת ההתחלה והסיום נמצאות במרחק של 4 שעות נסיעה אחד מהשני.
בהתחלה מצאתי זוג שיחליף איתי מפתחות של הרכב באמצע הטראק וככה כשאני מסיים אני לוקח את הרכב שלהם, הם מסיימים ולוקחים את שלי וקובעים נקודת מפגש. יום לפני הטראק באיזור הצהריים הם החליטו שהם מבטלים בגלל חשש למזג אוויר לא טוב בהמשך השבוע.
כמובן שהתעצבנתי והתחלתי לחפש תחליף על מנת שכן אוכל בכל זאת לצאת לטראק. בסופו של דבר מצאתי פתרון וחברים שהכרתי לקחו לי את הרכב לנקודת הסיום ואני תפסתי טרמפים לנקודת ההתחלה של הטראק וככה כשאני אסיים אותו הרכב יחכה לי שם.
התחלתי את הטראק בעמק שנקרא Matukituki Valley ובדרך לבקתה הראשונה עשיתי מסלול צדדי לקרחון הRob Roy. כשהגעתי אליו היה מעונן ובקושי אפשר היה לראות את הקרחון.
 |
| Rob Roy glacier |
הייתה למעלה קבוצה גדולה של ישראלים אז בנתיים העברנו את הזמן ביחד בציפייה שהעננים יעלמו והקרחון יחשף. ידעתי שאני מוגבל בזמן כי יש לי עוד הליכה של 3 שעות לבקתה ואני לא רוצה לעשות אותה בחושך ולכן בחישוב מהיר מחשיך ב9 אז אני צריך לצאת משם הכי מאוחר בשעה 6 בערב.
כמובן שאיך שהייתי צריך כבר ללכת העננים ממש התחילו להעלם והקרחון נחשף.
 |
| Matukituki valley |
אחרי שעתיים וחצי של הליכה הגעתי ממש כמה דקות אחרי השקיעה לבקתה, הכנתי לעצמי ארוחת ערב והלכתי לישון.
 |
| Aspiring hut |
למחרת ידעתי שיש לי יום ארוך אז קמתי יחסית מוקדם והתחלתי לטפס למעלה לכיוון הCascade Saddle.
היום היה מדהים, התחיל עם מעט עננים וכעבור שעתיים בערך השמיים היו בהירים לגמרי, רק שמיים כחולים ושמש.
בסופו של דבר אחרי עלייה מתישה הגעתי למעלה לתצפית מדהימה מצד אחד על העמק ומצד שני לקרחון.
התיישבתי שם מול הנוף ואכלתי צהריים בערך שעה עם עוד קבוצה של אמריקאים והמשכתי הלאה לכיוון הבקתה הבאה.
בסופו של דבר אחרי יום יחסית ארוך של 10 שעות הגעתי לבקתה, תחושה כיפית לראות מרחוק את הבקתה ולדעת שהגעת אחרי יום מתיש.
אחרי ארוחת ערב נכנסו בחושך חבורה של מטיילים מבוגרים שנזכרתי שראיתי בבוקר ואחד מהם היה פצוע בפנים ודימם. ישר שאלנו איך אפשר לעזור והם אמרו שהם השאירו את התיק שלו מאחור אז הלכתי עם עוד בחור ישראלי ועזרנו לו.
היום השלישי היה גשום לסירוגין אבל למזלי הוא היה קצר יחסית, בערך 4-5 שעות הליכה לבקתה הבאה.
אחד האנשים שאחראים על הבקתה צד יום לפני צבי אז הכנו אותו עם קצת תבלינים, היה נחמד אחרי כמה ימים לאכול בשר וגם לטעום בפעם הראשונה את הטעם של בשר צבי.
לקראת הערב הגשם התחזק ממש והתחלתי לחשוש לגבי היום הבא שאמור להיות היום הרביעי והאחרון של הטראק.
קמתי בבוקר אחרי לילה גשום ביותר וגם בבוקר היה גשם מטורף שלא הפסיק וחשבתי הרבה האם להשאר או להמשיך בכל זאת. מה שחששתי זה פחות האם אני אתרטב אלא יותר על הנחלים שהרכב יצטרך לעבור והוא כנראה לא יצליח.
החלטתי שאני נשאר לעוד לילה בבקתה עד שהגשם ירגע והמפלס של הנחלים ירד. מה שבעיקר הדאיג אותי זה שהודעתי לאנשים שאני אמור לסיים את הטראק ביום מסויים מה שכנראה לא יקרה. שלחתי הודעה להורים דרך אחד הגרמנים שהכרתי ערב לפני.
התעוררתי ליום החמישי ועדין הגשם היה חזק בטירוף והמפלס של הנחלים רק עלה ועלה ולכן נשארתי ללילה נוסף בבקתה..
גם היום השישי לצערי לא כל כך השתפר. הבעיה המרכזית נהייתה האוכל שממש התחיל להגמר. למזלי אנשים טובים השאירו אוכל מאחור והשתמשנו בזה.
האספקה של העצים גם התחילה להגמר אז יצאתי באיזשהו שלב ביום שהגשם נרגע באופן יחסי והבאתי עוד קצת אספקה לתנור בבקתה.
היום השביעי והאחרון למזלי היה שמשי והתחלתי ללכת לכיוון החנייה שם האוטו צריך להיות. החלטתי לעשות את היום עם סנדלים כי יש בו הרבה חציות של נחלים והמפלס עדין לא ירד לגמרי.
ההליכה הייתה ממש יפה בעמק עם הרים מושלגים מסביב ושמש מצויינת.
 |
| Rees valley |
כל הדרך אני רק חושב על מה אני אוכל כשאגיע לרכב, תמיד יש לי שם אספקה טובה של אוכל.
אחרי הליכה של 6 שעות בערך אני מגיע לחנייה של הרכבים ואני לא מוצא שם את הרכב. אני עושה עוד סיבוב בשביל לוודא שאני לא מטומטם ומבין שהרכב לא שם.. כמובן שבשלב הזה עוד אין לי קליטה בשביל להתקשר למי ששם לי שם את הרכב ולשאול אותו איפה בדיוק הרכב נמצא.
הכביש הכי קרוב מהנקודה שאני נמצא במרחק של 15 קילומטר אבל אין לי ברירה אז אני מתחיל ללכת ובתקווה לראות תוך כדי באחד הצדדים את הרכב.
אחרי כמה קילומטרים אני רואה בצד הדרך זוג אוסטרלים שאכל צהריים ואני מסביר להם את המצב שלי ושאני חייב טרמפ לעיירה הקרובה.
למזלי הם מסכימים ולוקחים אותי, תוך כדי אני מנסה לראות אם הרכב נמצא בצד הדרך ולא מזהה אותו.
איך שאני מגיע לעיירה דבר ראשון שאני עושה זה מתקשר לחבר ששם לי שם את הרכב ושואל אותו איפה הרכב לעזאזל?! בהתחלה הוא חושב שאני צוחק עליו ואז הבנתי שהמצב כנראה יותר גרוע ממה שאני חושב. הוא מסביר לי שהוא שם שם את הרכב בודאות ולכן אני מבין שכנראה הרכב נגנב. אני מתקשר בנתיים למשטרה על מנת לבדוק אם הם יודעים משהו, הם אמרו לי שהם לא גררו לי את הרכב אבל שהתקשרו אליהם לבדוק מה קורה איתי כי אני לא עונה כבר כמה ימים. עכשיו הבנתי שגם חברים דואגים לי כי לא סיימתי את הטראק בזמן שהייתי אמור וגם אין לי רכב. מצויין.
פתחתי תלונה בטלפון והתחלתי לתפוס טרמפים לכיוון Wanaka.
למזלי לא לקח לי יותר מדי זמן בטרמפים והגעתי לקראת הערב למקום שהסכים לארח אותי בגלל המצב שלי.
למחרת בבוקר אחרי בירור נוסף מסתבר לי שכנראה הרכב לא נגנב אלא נמצא בחנייה אחרת של טראק סמוך. עשיתי את כל הדרך חזרה לאותו מקום בעזרת חבר שעזר לי והרכב אכן היה שם! אושר גדול.
התחלתי את הנסיעה החוצה משם ובדרך הרכב היה צריך לחצות כמה נחלים גבוהים יחסית. הרכב שלי מאוד נמוך ולא קיבל כל כך טוב את המים והתחיל לעשות בעיות ולהכבות.
אחרי המון נסיונות לא מוצלחים אני נאלץ להשאיר את הרכב באיזור שם בתקווה שקצת מנוחה תעשה לו טוב וחוזר לאותו מקום שבו ישנתי.
למחרת אני שוב יוצא לכיוון עם טרמפ שמצאתי, בהתחלה הרכב נסע בסדר אבל אחרי זה שוב התחיל לעשות בעיות. הנסיעה נהפכה להיות משימה מאוד מעצבנת אבל בסופו של דבר הוא החזיק מעמד עד לWanaka. הגעתי לקראת ערב ממש בזמן למסיבת פורים בבית חבד.
אחרי התאוששות קצרה אני מחליט לנסוע לפסטיבל של 4 ימים עם עוד חבר במרחק של כמה שעות נסיעה.
הפסטיבל היה ממש נחמד ובאווירה טובה, לא ממוסחר, מדי מעט אנשים ומוזיקה טובה!
בסוף הפסטיבל החלטנו ללכת אני ועוד 3 אנשים לכיוון העיר Dunedin ולטייל כמה ימים לפני שנחזור בחזרה לWanaka.
בדרך ישנו אצל זוג שאירח אותנו עם חווה של פרות ושוורים. למחרת בבוקר עזרנו להם להוליך את הפרות לקראת בדיקה שהייתה להם ולקראת הצהריים יצאנו משם לDunedin עם בקבוק חלב טרי שקיבלנו מהם.
המשכנו לחוף שנקרא Curio Bay, חוף יפה שאפשר לראות בו פינגווינים ודולפינים!
 |
| Curio bay |
חזרנו לWanaka ואחרי כמה ימים באיזור החלטתי שהגיע הזמן להתקדם לכיוון Christchurch, לעבוד על מכירת הרכב שלי ולהמשיך הלאה לאוסטרליה.
בדרך אספתי שני טרמפיסטים ספרדי וגרמני, הייתה אחלה של נסיעה והעבירו לי טוב את הזמן.
אחרי 5 שעות נסיעה הגעתי לעיר Christchurch שם אירחה אותי אישה מדהימה!
התחלתי לפרסם את הרכב בכל מני מקומות, היו פניות אבל בעיקר מאנשים שמנסים להציע חצי מהמחיר שאני מבקש..
העברתי את השבוע בעיקר עם חברים שפגשתי שם, באחד הימים הלכנו למשחק רוגבי ובחלק טיילנו קצת באיזור.
אחרי 10 ימים סוף סוף מצאתי קונה, סגרנו העברה בנקאית ובאותו יום הזמנתי כבר כרטיס טיסה למחרת לסידני, אוסטרליה.
התחלתי לארוז את כל הדברים שלי, בערב עשינו ארוחת פרידה וקייט הבחורה שאירחה אותי הביאה אוכל וישבנו כולם לאכול.
למחרת ב4 בבוקר כבר יצאתי לשדה תעופה, התחושה הייתה ממש מוזרה לעזוב את ניו זילנד אחרי 3 וחצי חודשים, מקום שאני כבר מרגיש בו כמעט בבית, מכיר כמעט כל עיר כל מקום כל טראק כל סופר כל תחנת דלק.
קשה לי לסכם את ניו זילנד, הרגיש כמו להתעורר מחלום ארוך. אני זוכר כמה חיכיתי להגיע למקום הזה ופתאום לראות בעיניים את כל המקומות המדהימים שראיתי לפני רק בתמונות. אני חושב שאף תמונה לא משנה כמה יפה תהיה - לא תוכל לתאר באמת את מה שהעיניים רואות והגוף מרגיש במקומות האלה.
הרבה פעמים אמרתי לעצמי, עזוב אותך אין למה לצלם זה פשוט לא יראה כמו שאתה רואה את זה עכשיו (כמובן שבכל זאת צילמתי).
היה כיף לראות את התרבות של המקומיים, והתיירים בעקבותם שלא מלכלכים אף שמורת טבע ואין כזה דבר פחים בטראקים, יצאת לטראק של שבוע אתה לוקח את כל הזבל איתך כל השבוע. אני זוכר אפילו באחד הטראקים שעשיתי יצאו לטיול שנתי כיתה של 20 ילדים בערך לטראק של 4 ימים ונדהמתי לראות איך כל אחד עם הציוד שלו וצריך להכין לעצמו את הארוחות כל יום וככה הם מתחנכים לתרבות הנפלאה הזאת.
חוץ מזה אני חושב שלמדתי המון מכל המקומיים שאירחו אותי (מעל 10) וכל אחד תרם לי בצורה כזאת או אחרת ושמחתי גם לתרום להם בכל מה שיכולתי.
אני עוזב את ניו זילנד עם תחושת סיפוק והמון למידה גם על עצמי וגם על המקום ובטוח שעוד אחזור לסבב שני!
שני סרטונים שהכנתי אחד מצילומים שלי בטראקים והשני עשוי מאוסף צילומי time lapse שלי. תהנו!
