יום 134: 23 מייל/37 ק"מ
סך הכל: 2484 מייל/3997 ק"מ
התעוררנו אחרי לילה נוסף אצל מלאכי השביל ואכלנו קורנפלקס לארוחת הבוקר. לאחר מכן התחלנו להתארגן לקראת יציאה בחזרה לשביל ותפסנו טרמפ מהיר לסטיבן פאס.
אופיר היה צריך לאסוף חבילה עם אוכל ששלח לעצמו לאכסניית סקי שנמצאת בסמוך לשביל ומיד לאחר מכן התחלנו ללכת.
כמצופה ממדינת וושינגטון המדהימה, עליות וירידות חדות ליוו אותנו במהלך כל היום אך הנופים היו מתגמלים בהחלט.
בגלל שהתחלנו ללכת מאוחר היום, החלטנו שנלך עד שעה מאוחרת יחסית והגענו לקאמפסייט בדיוק בזמן לשקיעה. רודאו, אופיר ואני הגענו מוקדם יותר מהבנות והתחלנו להניע מדורה שתחמם אותנו. תוך כדי שאספתי עצים קלטתי כמה שהשקיעה היום מדהימה ושווה התייחסות מעבר לרגיל.
מאוחר יותר הגיעו קארי וקיופיד שהאטו מעט את הקצב בגלל הרגל של קיופיד שעדיין כואבת לה. עם הבנות הגיעו גם עוד שני בחורים שלא יצא לי להכיר לפני אבל היה נראה שהלכו הרבה היום. לאחר שיחה קצרה איתם הבנתי שהם באמת בקושי ישנים בלילות ואפילו לא מקימים אוהל בשביל לחסוך זמן הקמה וקיפול והולכים המון שעות ביום. לפעמים אני מרגיש שיש אנשים שמפספים דברים מסויימים בשביל ופשוט נחושים לסיים את השביל כמה שיותר מהר.. אבל כמו שאנחנו נוהגים להגיד על השביל - hike your own hike ושכל אחד יעשה מה שטוב לו!
יום 135: 24 מייל/38 ק"מ
סך הכל: 2508 מייל/4036 ק"מ
הבוקר התחיל בערפל סמיך ואופייני למדינת וושינגטון.
כל ההליכה עד לארוחת הצהריים הייתה בראות חלקית של הנוף אבל הערפל דווקא נתן לנוף מראה דרמטי ושונה מהרגיל.
אחרי שאכלנו ארוחת צהריים, כולנו הרגשנו עייפים ותשושים והחלטנו לדפוק שנ"צ של שעה פחות או יותר.
מזג האוויר היה מושלם לשינה, טמפרטורה נמוכה אבל שמש שמאזנת את הקור בדיוק לרמת נוחות מקסימלית לשינה טובה.
היה לנו מאוד קשה לקום ועוד יותר להתארגן להמשך הליכה. גם היום היה לא קל בכלל מבחינה פיסית אבל בהחלט יפה.
פעם בכמה זמן אני משתדל לזכור להסתובב אחורה ולהסתכל על הנוף. מה שרואים מכאן לא רואים משם!
באחת הפעמים במהלך היום הסתובבתי והבחנתי ב2 מרמיטות חמודות שבדיוק יצאו מהמחסה ורודאו הולך לכיוונם.
לקראת סוף היום, ממש כשעה מהקמפסייט שתכננו לישון בו פגשתי זוג נחמד שעושה מקטע בוושינגטון. תוך כדי השיחה איתם הרגשתי כאב ברגל ימין והבחנתי שעקצה אותי דבורה. למעשה אני דיי בטוח שזאת הפעם הראשונה שדבורה עוקצת אותי ולא הייתי בטוח איך הגוף שלי יגיב.. למזלי כבר הייתי ממש קרוב לקמפסייט והכאב ירד לאט לאט וגם הנפיחות.
יום 136: 24 מייל/38 ק"מ
סך הכל: 2532 מייל/4075 ק"מ
את היום התחלנו בירידה עד שהגענו לחציית נחל שאומנם היה בו גשר שזה דבר שלא מובן מאליו בכלל על השביל אבל מצב הגשר לא היה בשיא..
לאחר מכן כמו כל ירידה מגיעה עלייה ואיתה גם חום ותשישות. הדבר שנותן לי הכי הרבה מוטיבציה כשאני בעלייה זה המחשבה על הנוף הבא שיגיע בסיום העלייה. לפעמים אני מתאכזב אבל הרבה מהפעמים זה בהחלט שווה את המאמץ.
לקראת הצהריים הגענו לאגם מדהים ביופיו, צלול ונקי באופן קיצוני. האגם היה קר מאוד והשמש התחבאה מאחורי העננים ולכן החלטתי לא להכנס לטבילה למרות ההזדמנות הנהדרת.
איך שסיימנו את ארוחת הצהריים והמשכנו ללכת כמובן שהשמש החליטה לצאת בכל הכוח.. אבל זה עדיף מעננים וגשם נכון?
המשכנו ללכת על איזור הרכס ולאחר מכן עוד כמה עליות וירידות עד שהגענו לקמפסייט שלנו להלילה.
יום 137: 27 מייל/43 ק"מ
סך הכל: 2559 מייל/4118 ק"מ
את הבוקר העברנו במעבר של שני נחלים גדולים יחסית. בנחל הראשון חיפשנו נקודת מעבר נוחה ותוך כדי החיפוש שמנו לב שאנחנו הולכים בצמוד לכוורת דבורים. הדבורים ניצלו את הרגע ועקצו דווקא את קארי שאלרגית לדבורים. היה לה בעבר אפיפן אבל השתמשה בו בדיוק לפני כמה שבועות במקרה דומה ומאז לא הצטיידה באחד חדש.
העקיצה הייתה ברגל והיא אמרה לנו שרק אם העקיצה באיזור הצוואר או הפנים זה מסוכן.
מצאנו נקודה סבירה לחצות את הנחל, הורדנו את הנעליים וחצינו אותו אחד אחרי השני.
אחרי זמן קצר הגענו לנחל נוסף שהיה גדול ורחב יותר אבל מצאנו נקודת מעבר טובה על עץ שנפל ועובר מגדה אחת לשניה.
המשכנו בהליכה עד לארוחת צהריים והבחנו כולנו שקארי מרגישה ממש לא טוב ומתחילה להתנפח בחלקים שונים בגוף. למזלנו ראינו קבוצה של אנשים שעובדים בתחזוקה של השביל וקיבלנו החלטה להזעיק מסוק דרך המכשיר קשר שהיה להם.
במשך שעה פחות או יותר חיכינו למסוק שיגיע והמצב של קארי לא השתפר בכלל. בסופו של דבר המסוק הגיע והסיקו את קארי משם.
למרות כל הקושי והמחשבה על מה שקורה עם קארי ידענו שאנחנו צרכים להמשיך ללכת וקיווינו שנוכל להתאחד כולם מחדש בהקדם.
יום 138: 10 מייל/16 ק"מ
סך הכל: 2569 מייל/4134 ק"מ
קבענו ערב לפני שהיום נתעורר מוקדם על מנת להגיע בזמן לכביש שממנו לוקחים אוטובוס לעיירה בשם Stehekin בשעה 9. מהמקום שישנו בו ועד הכביש היו לנו 10 מיילים ללכת. היינו חדורים במוטיבציה להגיע בזמן והקצב שלנו היה מהיר במיוחד.
הגענו לאוטובוס ותוך חצי שעה בערך הגענו לסטהיקין. העיירה הזאת מיוחדת במיוחד לא רק בגלל היופי שלה אלא בעיקר בגלל שאפשר להגיע אליה רק דרך סירה או ברגל. אין כבישים שבעצם מתחברים באופן ישיר למקום.
עצרנו עם האוטובוס בדרך במאפייה המקומית וכמובן שאין צורך להסביר מה קורה כששמים אוטובוס מלא במטיילים מהשביל במקום כמו מאפייה..
אז אחרי שאכלנו ואכלנו ואכלנו מאפים מכל סוג אפשרי, המשכנו עם האוטובוס למרכז העיר והתחלנו להתארגן על מקום להתקלח בו.
בזמן שהתקלחנו קיופיד דיברה עם קארי בטלפון ואיך שיצאנו מהמקלחות היא הודיעה לנו בפתאומיות שהיא החליטה לקחת את המעבורת שיוצאת בעוד 5 דקות בשביל לצאת מהעיירה ולהצטרף לקארי.
היינו קצת מופתעים אבל בעיקר בחוסר ודאות לגבי ההמשך שלנו כקבוצה. אנחנו נמצאים במרחק של 4 ימים מקנדה ואין כל כך אופצייה בדרך להפגש עד אז.
התכתבנו בהמשך היום והחלטנו שהבנות ישכירו רכב, יסעו איתו לקנדה ונפגש שם בעוד 4 ימים בתקווה שהכל יסתדר מבחינת זמנים לשני הצדדים.
לארוחת ערב החלטנו ללכת לאחת האכסניות ולאכול אכול כפי יכולתך שהיה בהחלט טעים ומשתלם לכמות היפה שאכלנו.
לאחר מכן חזרנו למרכז העיירה, ישבנו עם עוד מטיילים וצפינו בשקיעה.
יום 139: 17 מייל/27 ק"מ
סך הכל: 2586 מייל/4162 ק"מ
התעוררנו בבוקר אחרי שישנו מאחורי מרכז המבקרים של העיירה באוהלים. אכלנו ארוחת בוקר וחיכינו עד שיפתח הדואר בשעה 10:00 על מנת לאסוף את החבילות אוכל שלנו.
ארגנו את האוכל בתיק ותפסנו את האוטובוס בחזרה לכיוון השביל. היינו חייבים לעצור בדרך שוב במאפייה, לאכול ארוחת צהריים ולהתמלא בכוחות לימים הבאים והאחרונים שלנו במדינת וושינגטון.
חזרנו לשביל אופיר, רודאו ואני והחלטנו לעשות יום קצר יחסית.
תוך כדי הליכה שמענו משהו זז בסמוך לשביל ולאחר מבט קרוב ומעמיק הבחנו בדוב שחור שנהנה מאכילת אוכמניות.
כמובן שלא רציתי להפריע לו אבל הוא סיקרן אותי מאוד ונשארתי כמה דקות נוספות לצלם אותו ולראות מה הוא עושה.
המשכתי ללכת וממש כמה דקות לפני הקמפסייט הגענו לגשר שבור וחצינו את הנחל בזהירות.
הערב היה ערב שהיינו רק הבנים ונהננו מאוד אחד מהשני ומהצחוקים המשותפים.
זמן קצר אחרי שנכנסנו כל אחד לאוהל שלו לישון, התחלתי לשמוע רעשים של מישהו שמתהלך באיזור. בהתחלה חשבתי שזה אופיר או רודאו שיצאו החוצה אבל אחרי וידוא איתם הבנתי שאני טועה. הרעש לא הפסיק ופתחתי את האוהל בליווי של פנס על מנת להבין מה מסתובב ליד האוהל שלי ועושה כל כך הרבה רעש. קיוויתי מאוד שזה לא דוב שמחפש את האוכל שלנו ולמזלי גם צדקתי. זה היה בסך הכל צבי שחיפש אוכל אבל עם כמה שהחייה הזאת חמודה ככה היא מטומטמת ולכן לא עזבה את האיזור במשך זמן ארוך ועשתה המון רעש.
יום 140: 27 מייל/43 ק"מ
סך הכל: 2613 מייל/4205 ק"מ
בבוקר איך שיצאתי מהאוהל להפתעתי הצבי שהציק לי במהלך כל הלילה עדיין היה באיזור ובירך אותנו בבוקר טוב.
התחלנו בעלייה ארוכה יחסית ובסופה עצרנו לנוח כמה דקות. תוך כדי שאנחנו נחים הגיע מכיוון צפון מטייל שלא ראיתי מאז החודש הראשון של השביל באיזור המדבר. שנינו התלהבנו מאוד לראות אחד את השני והשלמנו קצת פערים מה קרה עם כל אחד בזמן הזה. הוא סיפר לי שהוא נפצע כמה ימים אחרי הפעם האחרונה שנפגשנו ולקח הפסקה של 3 שבועות, המשיך ועכשיו החליט ללכת מקנדה דרומה עד הנקודה שבה הפסיק.
המשכנו ללכת, הנוף רק הלך והשתפר אך לצערי היה גם מלווה בלא מעט עשן מכל השריפות שבאיזור. במהלך אחת העליות ראיתי מספר מטורף של מרמיטות ככל שהתקדמתי עוד ועוד ואפילו לא פחדו ממני כשהתקרבתי.
